image

כתבים צעירים תחת אש

קורס "הכתבים הצעירים" פעל במערכת החינוך באשדוד מספר שנים, במהלכן זכו תלמידי העיר להחשף לתחום העיתונות והכתיבה העיתונאית על ידי הרצאות ותכנים מקצועיים. הקורס הכשיר 'כתבים צעירים' אשר העלו לפורטל החינוך העירוני כתבות באיזור "תלמידים מספרים", שם 'חשפו' בפני הציבור את דעותיהם ומחשבותיהם מהנעשה בתחום החינוך בעיר ובכלל.

נוכח המצב הביטחוני אליו נקלעו בשנת הלימודים תשע"ב כמיליון מתושבי ישראל וביניהם תושבי ותלמידי אשדוד, פתחנו בפורטל החינוך מדור מיוחד בו כתבו הכתבים הצעירים של הפורטל את חוויותיהם ודעותיהם מהמצב "תחת אש", אליו נקלעו. 

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מציאות?

כתבתה של שרון לולאן, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ז', אשדוד

יום שישי בערב, כל אחד מתעסק בענייניו. אימא קוראת עיתון, אבא שומע מוזיקה, אני ואחי רואים סרט. משב רוח קליל מגיע מחלון המרפסת הפתוח ומיד אחריו אזעקה עולה ויורדת. כולם עוזבים את עיסוקיהם ורצים לממ"ד סוגרים דלת וחלון ומחכים. האזעקה מסתיימת ואחריה שקט. שקט של ציפייה, שקט של פחד. דממה מחרישת אוזניים ואז ............ בום!

אחריו מגיעה סדרה של רעשי פיצוצים רחוקים וקרובים. 10 דקות חלפו להן וכשאנו יוצאים מן הממ"ד ידה של אימא מושטת היישר אל הטלפון להתקשר לסבתא לדודה לדוד כדי לבדוק שהכל בסדר. כולם עונים "הכול בסדר אין מקום לדאגה הספקנו לרדת למקלט/חדר מדרגות/ ממ"ד בזמן". מיד אח"כ מדליקים טלוויזיה כדי לשמוע שאין פצועים או הרוגים. אחרי ששדרן החדשות מודיע כי אין פצועים או הרוגים וכיפת הברזל הצליחה ליירט את רוב הטילים ואלו שאכן נפלו, נפלו רק בשטחים פתוחים, רק אז חוזר כל אחד לעניינו והשגרה ממשיכה עד לאזעקה הבאה.

אחרי סדרה של אזעקות בלילה וגם בבוקר השבת, מבין האח הקטן שלא יהיה בית ספר ופשוט אומר "איזה כיף!". אף אחד אינו מנסה להסביר לילד הקטן בן ה-7 את אי הבנתו והעובדה שאין בית ספר פירושה המשך אזעקות והמשך גשם של טילים. והרי מדוע להעיר את הילד הקטן למציאות העגומה הזאת?

יום שבת עבר, וביום ראשון אנו קמים לא לצליל השעון המעורר או לצלילי קולה של אימא האומרת שאם לא נקום עכשיו נאחר לבית הספר, אלא לקול צליל האזעקה המבשרת את בואו של הגשם הקטלני הבא. 

אחרי 4 אזעקות בא אלי אחי הקטן ושואל "למה האנשים הרעים האלה רוצים להרוג אותנו? מה אנחנו עשינו?" ובפעם הראשונה אין לי תשובה לשאלתו. כשילד קטן בן 7 שרק עלה לכיתה א' שואל " למה אנשים שאנחנו לא מכירים שונאים אותנו?" אתה מבין שאתה חי במציאות מעוותת. כשאימא באמריקה אומרת לילדה הקטן "כשתסיים בית ספר תלך ללמוד באוניברסיטה ותרחש השכלה" אימא בישראל אומרת לילדה הקטן "כשתסיים בית ספר לא יהיו יותר מלחמות ולא תצטרך להתגייס". 

כשילד בן 4 בא ושואל אותך אם יש לך מקלט בטוח בבית אתה שואל את עצמך לאן עוד המצב יכול להידרדר? 

כשאתה חי חיים כאלה אתה בעצם מבין שהחיים הם לא סרט מבויים או ספר כתוב עם סוף ידוע מראש. החיים הם בעצם משחק. כל סוג של משחק. לפעמים אתה מרגיש שאתה נמצא בלוח ענק של 'סולמות ונחשים' לפעמים אתה צריך לעלות ולפעמים אפילו לרדת כדי להגיע למטרה. ולפעמים החיים מרגישים כמו רולטה רוסית. אתה לא יודע היכן תהייה המכה באה ומתי ומה היא תביא איתה. עם כל מכה חדשה אתה יכול להרגיש הקלה, קיבלת עוד הזדמנות להמשיך בדרך להצלחה ואפילו לחזור אחורה ולתקן דברים ולפעמים אתה יכול להרגיש אכזבה, כישלון ובנקודה זו נתונות לך שתי אפשרויות:

האחת היא להשלים עם הכישלון כמו שהוא ולא לעשות דבר, והאפשרות השנייה היא להילחם חזרה ולעשות הכול כדי לחזור חזרה לדרך ההצלחה.

במצב הזה הפתרון הוא לא לברוח והוא לא להרים ידיים הפתרון היחיד הוא להמשיך להילחם. להילחם למען הארץ שלנו ולמען המולדת שלנו כי אין לנו ארץ אחרת.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מציאות תחת אש

כתבתה של דשה שטרבקר, תלמידת כיתה ו'2, ביה"ס היסודי "רננים", אשדוד.

יום שישי:

הבוקר מגיע ואיתו תחושת השקט והשלווה. כל אחד מתעסק במשהו אחר, אחותי בעבודה, אמא ואני מנקות את הבית לקראת יום שבת ואבא גם בעבודה, הכול שקט ובחוץ חמים, אפשר לצאת לטיול נחמד בחוץ... שהרי אני בחופשת פורים. הערב מגיע ואיתו נכנסת השבת, כולם נחים בבית, אני קוראת ספר ואמא ואבא ישנים, אחותי הגיעה כבר הביתה וכנראה נחה גם. הכול שקט ורגוע, אוכלים ארוחת שבת ואז "חוזרים לעיניינים".

קרוב לשעה עשר אזעקה עולה ויורדת, צורמת לאוזן ובלתי נעימה בעליל, מפלחת את הדממה, כולם עוזבים את עיסוקיהם ורצים לחדר המדרגות, אני מתיישבת על המדרגות ומנסה לשדר ביטחון וחוסר פחד אך בפנים, הדם גועש ומשתולל בעורקים, הלב מכפיל ומשלש את פעימותיו, את השקט אפשר לחתוך בסכין.

תינוקת פעוטה מהקומה השנייה מתחילה לבכות ואמה מרגיעה אותה, עוד הוכחה למציאות העגומה והבלתי נעימה שבה אנו שרויים. הילדה בת ה-5 יושבת בשקט ליד אמה וממתינה, מגיל צעיר היא כבר למדה על בשרה מהי מלחמה ומהן אזעקות.

האזעקה מסתיימת ודממה מתוחה משתררת בחדר מדרגות, כעבור חמש דקות מתחילים קולות הנפץ של יירוט הטיל.

אחת...שתיים...שלוש...ארבע... - זהו... זה פסק.

חלק מהשכנים מתחילים להפשיר מהמתח וחוזרים לביתם, מנסים לחזור לשגרה עד לאזעקה הבאה.

אנחנו חוזרים הביתה וכל אחד עסוק בעניינים שלו.

זה הזמן להבין באיזו מציאות אנחנו נמצאים, מציאות עגומה ומעוותת, מציאות בה הילדים מתרגלים לשמוע מגיל קטן אזעקות, לומדים כבר בגיל שלוש מזה מקלט או מרחב מוגן, מציאות שאנחנו צריכים לשים לה קץ!!! 

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אשדוד תחת מתקפת טילים!

כתבתה של אורפז כהן, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ז', אשדוד

בשבוע וחצי האחרונות אשדוד וערים רבות היו תחת מתקפת טילים, תלמידם רבים נשארו בבתים ולא הלכו לבתי-הספר והגנים.

בשבוע וחצי האחרונות אשדוד וערים רבות בדרום היו תחת מתקפת טילים, מעל 200,000 תלמידים לא הלכו לבית הספר והגנים, וכתוצאה מכך נאלצו ההורים להישאר בבית ולשמור על הילדים ולא ללכת לעבודה.

במפתיע, ביום שישי האחרון הייתה אזעקה. כולם היו המומים וכך זה נמשך כל הלילה ועוד ימים רבים.

המטוסים לא הפסיקו לטוס ברחבי השמיים וכך גם הגראדים לא יפסיקו ליפול באשדוד. ולמרות שבאשדוד יש את כיפת הברזל שיירתה את רוב הגראדים ששוגרו לעבר עירנו, לצערנו היא לא הצליחה ליירט את כולם.

ביום שני השבוע הוכרז על הפסקת אש אך זה לא מנע מהג'יאד האיסלמי להמשיך ולשגר טילים, אך כאשר הייתה רגיעה חזרנו, אחרי חופשה ארוכה, לבית-הספר ליום לימודים אחד - ולמחרת, עוד פעם נאלצו התלמידים להישאר בבית כתוצאה מירי הטילים לעברנו.

התושבים היו בחרדה כי לא ידעו מתי תהיה אזעקה. בכיתתי נבהלים מכול רעש של מטוס שטס בשמיים, מכל טריקת דלת הנשמעת בבית הספר. כל מנגינה מזכירה לתלמידים את האזעקה ותמיד קיים הפחד שתשמע אזעקה נוספת.

המחשבה להזעקה נוספת כשאנחנו נמצאים בבית הספר מפחידה את כולם ומשאירה אותנו בבהלה.

נקווה שזה הירי האחרון לעבר עירנו ולא נצטרך להישאר בבית תחת מתקפת טילים ובהלה!!! 

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

וזה קורה שוב...

כתבתה של גל צלח, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ז', אשדוד

כמו זיכרון ישן-שומעים אזעקה, הלב מחסיר פעימה, מפסיקים את הפעולות השונות, רצים לממ"ד ומצפים בשקט מותח לבום שיבוא עם הנפילה. רק שיש בעיה אחת הזיכרון הישן הפך למציאות, תושבי הדרום צריכים לחיות במתח לאזעקות ולאחר האזעקות אנשים כביכול חוזרים לשגרה. מה שהכי עצוב הוא שתושבי עוטף עזה חווים את זה מדי יום ויום.

אז איך אפשר להתמודד עם זה? האמת היא שאין כל כך דרך להתמודד עם זה, אנשים "מתרגלים" למצב ומנסים לחיות חיים שגרתיים. כל האנשים, לא משנה אם הם אומרים שזה לא מפריע להם, וגם אם הם מפחדים מתי שהם שומעים את האזעקה, הם נלחצים - כי לא פעם היו נפגעים והרוגים,

כשומעים את האזעקה כבר הראש מריץ סרטים על אם זה ייפול פה או באזור שחבר או המשפחה שלך נמצאת ואם היו נפגעים ועוד... אבל זאת לא מציאות, זאת לא שיגרה. אנשים לא יכולים לחיות בפחד לתקופה ארוכה וגם לא לתקופה קצר. זה משבש להם את סדר היום: תלמידים לא הולכים לבית הספר, מורים לא הולכים לעבודה, הורים מודאגים בגלל ילדיהם שנשארו בבית בלי משגיח מבוגר ועוד. כל המצב הזה פוגע בכלכלה, באנשים, ובמדינה.

היום אפשר להגיד שאנשים יותר רגועים בגלל כיפת ברזל, ונכון שהמערכת הזאת הוכיחה את עצמה אבל היא לא תחליף לאזור מוגן. אנשים לא יכולים להתרוצץ בחוץ ולצלם את הפיצוצים - אבל אנשים עושים את זה וקרו מקרים שכיפת ברזל לא הצליחה לפוצץ רקטה והיא פגעה באזור מיושב.

פיקוד העורף ואנשים בחירום אומרים שצריך בזמן האזעקה להיכנס לאזור מוגן ולהקשיב להוראות. אני מקווה שבמקום לצלם פיצוצים בשמים אנשים התייחסו ברצינות רבה יותר לחייהם וכך לא היו נפגעים (בעזרת השם).

אני מקווה שהשקט יחזור אבל לא לזמן קצר, כי לבצע הפסקת אש כאשר יש עדין יריות לישובים, וכאשר הפסקת אש לא גורמת לתחושת ביטחון זה לא פיתרון. צריך להמשיך ולפעול במטרה להגיע לשקט בטוח באזורי הדרום ולהפסיק את הירי הנמשך לאזור עוטף עזה אחת ולתמיד.

close